ירדן מספיד בשם האחים את ינאי רימון ז"ל

#הספדיםמשפחה #

מירדן בשם האחים

אחי, זה סיוט מתמשך, כבר באורך של שבוע. בדרך כלל אני מתעורר חסר אוויר ומודה לאלוהים

שזה לא אמיתי. אבל כאן הסוף פשוט לא מגיע. כבר נגמר לי האויר.

כשנולדת היה לי חשוב מאד לממש את האחריות כלפיך, בדרך לבית החולים לראות אותך ואת

אמא, דמיינתי מה אעשה למי שיגיד לי שאני קטן מידי בשביל להחזיק אותך. ועם החזרה הביתה

קיבלתי תפקיד מרכזי- לסבן לך את הרגל במקלחת. לאורך השנים הלכת והזדקקת לפחות ופחות

הגנה שלי, היו כמה נקודות שבהן הצלחתי להדביק את הקצב ולהיות רלוונטי, אבל בסוף זה כבר

היה מעבר ליכולותי כנראה- עד שלא הצלחתי לשמור עליך.

עלי נפל התפקיד הכבד להיות בן בכור להורים צעירים, נכד ראשון לארבעה סבים וסבתות, ונין

ראשון לשבעה סבים וסבות רבים מארבעת הצדדים. האחריות התבטאה בFOMO כרוני. מגיע לכל

יציאה למכולת, לכל אירוע וארוחה משפחתית, מרצה את כולם, נחמד אליהם, עושה מה שאומרים,

לומד את השמות ואת ההקשרים המשפחתיים המסובכים. לומד להנות מתשומת הלב.

ואתה... בדיוק הפוך, כל מה שחסר אצלי קיים אצלך, הפכים כמעט מושלמים. אולי גם בגללי, או

בזכותי? עכשיו כבר אני לא בטוח. חופשי, נטול עכבות, חסר מחויבויות חיצוניות. לא מרצה אף

אחד, משרת רק את הרצונות והערכים שלך. מבריז מאירועים משפחתיים, לא זוכר שמות, לא

מספק הסברים. נאמן לקול הפנימי שלך. החלטי, יודע מה אתה רוצה.

עד גיל מבוגר יחסית המדרגות בבית ושבילי הגישה ברחוב לא ממש פגשו את הרגליים שלך.

הקפדת "לקצר" דרך החומות ולטפס למרפסות מבחוץ. ה עוז להחליט והגוף המתאים לבצע.

לעולם לא מסתיר את עמדותיך, רצונותיך והמניעים שלך.

ובטח שלא מתנצל עליהם.

אח זו מילה מושלמת לתאר את הקשר בינינו, זה באמת כאב מאד לא פעם.

לא אצליח להקיף עכשיו בכמה דקות את כל התכונות הייחודיות שלך, אבל התכונה שהכי קינאתי

בה, היא היכולת שלך ליישם. בבסיס היכולת הזאת עומדת תעוזה בלתי נלאית. נכונות מוחלטת

לשלם כל מחיר שצריך כדי להוציא את הכוונות שלך לפועל. לא דופק חשבון לאף אחד, ללא תלות

בדרגה, תואר, מעמד או עמדה. קצין, אחראי משמרת, חברה של חבר, אמא, אבא, אח.

וכל זה בחן פנומנלי וכריזמה בכמויות מסחריות. את היכולת הזאת הלכת ושיכללת בשיטתיות.

ממש גידול מעריכי, 120 שנה נדחסו ל25 בלבד. התחברת לשותפים שישלימו אותך, התמודדת עם

כעסים, ולמדת להפוך את הכוחות הקיצוניים שלך לכלים מושחזים בשירותך להשגת המטרות

שסימנת.

תמיד הלכת עם הכל עד הסוף, וכבר כנער הפגנת יכולות ארגוניות חריגות - ידעת להרים מסיבות

ברמה של גדולים לילדים בתיכון. במקביל היית מאד זהיר ואחראי - כשהחברים היו מזמינים אותך

מירדן בשם האחים

לצאת היית קודם כל שואל מי אמור להגיע. אם ההרכב נשמע לך מפוקפק מידי היית מודיע לחברים

שהפעם אתה לא מצטרף- ומשלם את מחיר הבאסה והאכזבה. שנאת כוחנות, לא סבלת צביעות

וחנופה.

רוב הזמן היית שמח, מאושר. וזה ממש לא כי ראית את הטוב בכל דבר. להפך, אין יותר אקטיבי

ממך בעיצוב המציאות בה אתה חי. השקעת את חייך בלחקור, ללמוד ולקיים את הנקודה הזאת.

מה עושה אנשים מאושרים, וקודם כל מה עושה אותך מאושר. הצלחה במשימה זו דורשת לשלם

מחירים כבדים ולעיתים לעבור ייסורים - עליהם פשוט הסתערת חזיתית. כואב כשאנשים אחרים

מתרחקים מעצמם, ועוד יותר כואב כשזה קורה לך.

גם כאן, גישתך לחיים הייתה שונה מהמצוי, בהפוך על הפוך-

הריכוז חסר הבושה שלך בעצמך, איפשר לך לראות אחרים באמת, להיות בשבילם ואיתם ללא סייג.

העצמאות שלך, העדר התלות - עזר לך לכבד את אמא ואבא יותר מכולנו.

אתה היית דוגמה חיה לכך שחשיפה מביאה לקרבה. הלב והעצבים שלך היו כ"כ קרובים לפני

השטח עד שכולם הרגישו וראו, לטוב ולרע. אך תמיד הביאו לאינטימיות והערכה.

כאן בלוויה שלך, עומדים גם כמה אנשים שלא הערכת, שהייתה לך ביקורת עליהם לפחות תקופה

מסוימת. הם עומדים כאן כי הם אוהבים אותך. על זה שכיבדת אותם, ראית אותם, שמת להם את

האמת שיושבת לך על הלב מול העיניים. וידעת גם לחזור בך או לבקש סליחה כשהיה צורך בכך.

כמה ימים לפני הטיסה הגעת אלי הביתה. ישבנו לבד ודיברנו. הפעם, באופן חריג, סיפרתי לך גם

אני רעיונות גדולים ויוזמות לחיים, וגם אמרתי לך )בלי לחץ( שאני חושב שאם נעשה דברים ביחד,

הם בטוח יצליחו לאורך זמן. נראה שהופתעת מהכיוון, אמרת שזה רעיון מעניין, אבל אתה לא יכול

לחשוב על כלום לפני הטיול ושנראה כבר אחרי.

בלילה לפני הטיסה הגעת שוב, נתתי לך כמה דברים שהיו חסרים לך ושכנעתי אותך לקחת עוד,

חששתי מהפרידה כי ידעתי שלא אמצא מילים או מעשים אחרים להביע את אהבתי. לא מצאתי מה

להגיד או לכתוב כדי לברך אותך לכבוד הטיול. לא הבנתי מה טוב בו, מה אוכל להגיד לך? שיהיה לך

כיף? מה הקטע בכיף ואיך זה מצדיק לעזוב את בר, את האחיינים שלך, את ההורים, את הארץ?...

שתגלה את עצמך? אתה לא באמת צריך את זה וזה לא באמת קורה בחו"ל.

כשחזרת הביתה, לא מסופק מהחיבוק המהוסס שנתתי לך, אמרת לאמא: "מה זה לא חיבקו אותו

כשהוא היה קטן? אין לו רגש!"

בדיעבד אני מבין שטעיתי, גם כאן הכל אצלך בהפוך על הפוך. מה שקורה כאן, וקרה בשבוע

האחרון מוכיח שהטיול הזה הוא רק נקודת שיא של השיטה שלך. השיטה שאף פעם לא הבנתי עד

מירדן בשם האחים

הסוף. אתה לא היית צריך הסברים שכליים מלומדים כדי לתרץ ולהצדיק את הרצון שלך לצאת

לטיול, או לעשות כל דבר אחר בחיים. היית פשוט אתה, אתה וזהו. הכי אמיתי שיש.

כמה מלצרים ששירתו אתכם בבית קפה אתם זוכרים? כמה אנשים שפגשתם לכמה דקות סתם

ככה בטיול בדרום אמריקה או ברחובות תל אביב?

בשבוע האחרון שמענו סיפורים, הודעות, ראינו תמונות מממקורות שונים ומפתיעים, ואני יודע

שאותך זוכרים. אתה משפיע. הדרך שלך, האימפולסיביות, הייצריות, הפשטות, כל הנקודות האלה,

שעד עכשיו לא ממש הצלחתי להבין, התחברו לקו. קו אחד ברור. הנאמנות המוחלטת שלך לעצמך.

תמיד שאלתי את עצמי מה הקטע? למה ככה? למה הכל כלכך עוצמתי, חזיתי, רועש. עכשיו הכל

מתחבר, היו לך רק 25 שנה. וניצלת אותם עד הסוף. היתה לך משימה להשלים.

רצינו להגיד משהו לנפשות התאומות של ינאי, כאן ובכל המקומות האחרים. יש כלמיני אנשים, על

חלקם אנחנו יודעים ועל חלקם לא. שהיה להם חיבור אינטימי ומיוחד עם ינ אי. במובנים מסוימים

אתם הייתם הקרובים אליו ביותר. וזה לא תלוי רק במספר השעות שביליתם ביחד. גם אנחנו

משתתפים בצערכם. נשמח להכיר אתכם ולשמוע על הקשר הכמעט מיסטי שלכם איתו.

לסבים והסבתות שלנו, הנשמות הגדולות והאהובות שכולם כאן איתנו גם בגופם - בבקשה חלקו

ביניכם את מכסת השנים שינאי השאיר. צאו מכאן עם זריקה מתמצית החיים שהייתה רק לו.

אמא ואבא שלנו האהובים - ינאי יצא מכם, ומה שקורה כאן, על כל מה שהוא מסמל- עבר דרככם.

אנחנו בטוחים שתמשיכו להאיר את דרכנו תוך כדי שאתם סוללים אותה במחוזות הלא מוכרים

האלה. אתם מדהימים ומעוררים הערצה, גדולים יותר מכל מה שחשבנו שידענו שאתם.

אנחנו האחים הבנו שמעכשיו כשאנחנו לבד אנחנו בעצם שניים. וכשאנחנו נפגשים שלושת

האחים - אנחנו בעצם ארבעה. אשל ושחר האהובים, אני כאן אתכם ובשבילכם תמיד.

נטע, תודה שאת איתי, לצידי, עוטפת אותי. בכלל וגם עכשיו. למרות האבל הפרטי שלך. בלעדייך

לא הייתי מחזיק דקה. המחשבה שבארי וכרמל שלנו לא יכירו את דוד שלהם מפילה אותי לקרשים.

עזרי לי להבטיח שהם, וגם אלה שלא נולדו עדיין, יכירו את הדוד הכל כך חשוב שלהם וימשיכו את

דרכו.

ינאי, לפני שבוע ועוד כמה שעות החיים שלי נקטעו. אני לא זוכר מי הייתי לפני שבוע, ואין לי מושג

מי אהיה בעוד שבוע. היינו הפכים משלימים, היית עזר כנגדי, עכשיו אצטרך ללמוד להזרים דם עם

חדר פחות בלב. לחיות אותך בתוכי.

אם זה היה תלוי בי, הייתי מתחלף איתך גם אלף פעמים.

מירדן בשם האחים

אני גאה בך, שמח בך, גאה להיות חלק מהדבר הזה שגיליתי שהוא אתה

אני אוהב אותך